עמוד ראשי

מתוך Antisemitism

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

האנטישמיות המודרנית

האנטישמיות לפני המאה ה-19

גורמים
דעות קדומות נגד יהודים כבר היו בעולם העתיק. היהודים לא זו בלבד שסיברו לעבוד אלילים, אלא אף סירבו לכבדם.
בעולם, שבו אמור היה כל עם לדבר אלוני העמים האחרים, הייתה אמונתם של היהודים באל יחיד ונעלם, עליון על הכול, מגדילים אותם מכול הגויים.
דיני כשרות האוסרים לאכול ממאכלי הגויים, ודיני הנישואין, האוסרים נישואי תערובת, מנעו כל מגע חברתי אמיתי בין יהודים לנוכרים.
משום כך ראו הגויים ביהודי גורם אנטי-חברתי וכופר, וראשוני האנטישמים טענו, שהיהודים הם אויבי המין האושני האלים. דבר זה הוסיף לסילו תולדותיהם.
לאחר עליית הנצרות ומהשיתה לדת רשמית בסיסרות הרומית, קיבלה האנטישמיות תנופה חדשה.
הנוצרים שנרדפו בעצם לפנים בידי הקיסרות האלילית, לא יכלו להסכים לקיום יהודי דתי עצמאי. הם לא השלימו עם העבודה, שהיהודים, אשר ישו ולמידיו יצאו מקרבם, לא קיבלו את משחים ואת תורתם.
הם טענו שהם, הנוצרים, באו במקום היהודים ושמעתה היו הם לבני ישראל האמיתיים.
אף שהיחס ליהודים בארצות האיסלאם היה טוב במקצת משהיה בארצות הנוצרים, לא סלחו המוסלמים ליהודים מעולם על שלא הכירו בניבאם מוחמד ובדתם החדשה.
למגפה השחורה, שהשתוללה באירופה בשנים 1350-1348, והמיתה בין רבע לשליש מהאוכלוסיה, היתה השפעה נוראה על האנטישמיות.
איש לא ידע מה גרם את המגפה, והיהודים שימשו שעיר לעזאזל נוח ביותר.
גם לרפורמציה במאה ה16 היתה השפעה חמורה על מעמדם של היהודים, אף שכמובן לא היו מעורבים בתנועה עצמה.
תחילה היה מחולל התנועה, מרטין לותר, אוהד ליהודים, אך משסירבו היהודים לקבל את הנצרות גם בגרסתה החדשה, פנה לותר נגדם והיה לאנטישמי קיצוני.
הכנסיה הקתולית חשדה ביהודים שהם מעורבים ברפורמציה, והגבירה את רדיפותיה.



ביטויים
אפשר לסווג את התופעה אנטשמיות לאנטישמיות דתית, כלכלית, חברתית, תרבותית וגזענית. בהיסטוריה נכרה שנאת ישראל בדרכים רבות ושונות:
היסתייגות ונידוי חברתי,אלימות כלפי יהודים יחידים או כלפי רכושם, גירוש, חקיקה המפלגה יהודים לרעה, ואפילו ניסיונות שלעיתים הצליחו, לחסל מושבות יהודים.
במאה השישית נחקקו חוקי אפליה חמורים נגד היהודים בממלכה הוויזיגותית הנוצרית של ספרד.
מן המאה ה-13 ואילך תיקנו מועצות הכנסייה תקנות המחייבות יהודים ללבוש לבוש מסוים או לשאת סימן מיוחד - אות קלון.
בימי משאי הצלב סבלו היהודים באירופה ובארץ ישראל. בדרכם לשחרר את המקומות הקדושים מידי המוסלמים, ניצלו הצלבנים האבירים את ההזדמנות לרצוח יהודים ולחסל קהילות שלמות בכל רחבי אירופה.
אף שהיחס אל היהודים בארצות האיסלם היה טוב במקצת משהיה בארצות הנוצרים, לא סלחו המוסלמים ליהודים מעולם על שלא הכירו בנביאם מוחמד ובדתם החדשה.
היהודים, יחד עם הנוצרים, נחשבו לתושבים ממדרגה שנייה השסבלו מקיפוחים שונים. מיסים כבדים מיוחדים הוטלו עליהם, ונאסר עליהם לעסוק במשלוחי יד שהקנו להם שליטה על המוסלמים.
הגבלות אלה ("חוקי עומר") מומשו רק לעיתים רחוקות במלואן.
למגפה השחורה, שהשתוללה באריופה בשנים 1348-1335, והמיתה בין רבע לשליש מהאכולוסיה, הייתה השפעה נוראה על האנטישמיות.
איש לא ידע מה גרם את המגפה, והיהודים שימשו שעיר לעזאזל נוח ביותר. יהודים רבים נטווחו משום שנאשמו בגירמת המגפה ע"י הרעלת הבארות.
המעשה האנטישמי הבולט ביותר של ימי הביינים, להוציא את מסעי הצלב, היה גירוש היהודים מספרד ב1492.
היהודים נצטוו להמיר את דתם או לצאת מהמדינה.
רבים בחרו באפשרות הראשונה, אך הוסיפו לשמור בסתר על יהודתם אנוסים אלה היו מהקורבנות הראשונים של רדיפות האינקווזיציה.
היה זה הגירוש הגדול ביותר אך לא היחיד: היהודים גורשו במאות ה13-16 מאנגליה, מצפרת, מנסיכות מוסקווה, וממדינות שונות בארץ גרמניה.
בתקופת ההשכלה בכמה ממדינות אירופה במאה ה18 אוסרו אחדים מהחוקים המפלים לרעה את היהודים, אך האנטישמיות הוסיפה להתקיים, בייחוד במזרח אירופה.
ברוסיה, למשל, הורשו היהודים להתגורר רק במחוזות מסוימים, והיה עליהם להשתמש ברשיונות מיוחדים כדי לצאת מתחום המושב.
עלילת הדם העתיקה - גם העלילו עלילות דם על היהודים וזה היה אחד הכזבים הנתעבים שהומצאו מעולם.
עלילת הדם היא בעצם הייתה האמונה כי יהודים רצחו לא יהודים (בעיקר נוצרים) והשתמשו בדמם בשביל פולחנים וטקסים שונים.

הגורמים לאנטישמיות המודרנית

עליית הלאומיות
לאחר שהאצולה נפלה והשלטון עבר לעם (דמוקרטיה), העמים הגדירו עצמם כלאומים, משמע שהם שייכים לעם כלשהו. כתוצאה מכך, עלתה שאלת היהודים, בגלל שהם לא שייכים לשום מדינה והם לא לאומים. רק בצרפת הם הוכרזו כלאומים בגגל שלפי המהפכה הצרפתית כל אחד היה יכול להיות לאומי למדינה בתנאי שהוא שומר על החוק ונאמן למדינה בה הוא חי. כל אחד היה יכול להיות לאומי לכל מדינה שרצה. אך, המגמה הרומנטית הגדירה את הלאום אחרת: כל אדם נולד לתוך הלאום שלו. בן אדם לא יכול לשנות את הלאום שלו וזוהי לא בחירתו. הלאום מורכב מהתרבות, ההיסטוריה והשפה של המדינה. האנטישמים אימצו את הגדרה זו נגד היהודים בכך שהיהודים לא שייכים למדינה בה הם חיים מפני שהלאום שלהם לא שייך. היהודים זרים מבחינה לאומית. בספר אינטרנציונל הזהב של וילמנס בשנת 1876 יש ציטוט המסביר שהיהודי הוא אנטי-לאומי בגלל שהוא לא יכול להתמזג עם הלאומיות והוא מסרב לכך.



עליית הקפיטליזם והסוציאליזם

במאה ה–19, עם התגברות המרמור על אי הצדק שבכלכלה המודרנית וצמיחת הסוציאליזם שהתנגד לשיטה הקפיטליסטית, רבו התיאוריות הכלכליות להסבר ולהצדקת האנטישמיות.


קפיטליזם היא שיטה חברתית כלכלית שהתפתחה באירופה בין המאה ה-16 והמאה ה-19 המבוססת בעיקרה על הזכות של פרטים וקבוצות לבעלות פרטית על הרכוש ולשימוש בו באופן חופשי. לעומת זאת, סוציאליזם הוא שם-אב לקבוצת אידאולוגיות ומערכת כלכלית ושלטונית מדינית, שבהן הקניין וחלוקת המשאבים נתונים לפיקוח חברתי במטרה לצמצם את הפערים החברתיים, וכך להתקרב, ואף להגיע, לשוויון. לפי דעתם של הנאצים, היהודים ניצלו את הקפיטליזם כדי לצבור כח וממון. הנאצים ראו ביהודים גנבים ונצלים, דבר שרק הוסיף לקנאה ולשנאה כלפי היהודים. הסוציאליזם, שמטרתו המקורית היא שיווין, נוצל ע"י השלטונות הנאצים כדי לדכא את היהודים. השלטונות אסרו על יהודים לעבוד בחגים, בימי ראשון ולפתוח עסקיים פרטיים. עליית הקפיטליזם גרמה לשגשוג יהודי מעורר שנאה. עליית הסוציאליזם נוצלה ע"י הנאצים לדיכוי היהודים בניגוד למטרטו הראשונית של הסוציאליזם-שיווין. היהודים, הצטיירו כתואווי בצע נגועים חסרי צדק (יש סיפורים על יהודים שלקחו ריביות גבוהות מאוד של עד 100 אחוז), גם לעיתונות היה חלק לא קטן בתפיסה זו כלפי היהודים, פורסמו קריקטורות ומאמרים כנגד היהודים שהוסיפה סיבות והצדקות לציבור הנוצרי לאנטישמיות ושניאת היהודים.

לשורותיהן של התנועות הסוציאליסטיות הצטרפו יהודים, ואף נטלו חלק בהנהגתן. יהודים אלה ראו ברעיונות הסוציאליזם, שקרא לצמיחתה של חברה שוויונית ולביטול כל משטר המבוסס על הבדלים מעמדיים בין בני האדם, פתרון למצוקת היהודים. ואף על פי כן, הוגי דעות של הסוציאליזם סייעו להתפתחות הטיעונים האנטישמיים. היהודים זוהו כבעלי ההון, הקפיטליסטים, שבהם ביקש הסוציאליזם להיאבק. בדבריהם יצרו הסוציאליסטים זהות בין היהודים והיהדות לבין הקפיטליזם המנצל, המדכא והמנשל את ההמונים. רבים טענו כי היהודים נגועים בקפיטליזם ושהיהודים מצליחים לצבור כספים, רכוש והון רב בזכות השוק הקפיטליסטי. היו שטענו כי היהודים שואפים להשתלט על המדינות השונות ולנצל את העמים הנוצרים.

דוגמאות:
שארל פוריה, הוגה דעות צרפתי, מראשי הסוציאליסטים בצרפת (1837 – 1772) ראה ביהודים אומה נחותה שעסוקה בעיקר בפעילות כלכלית מן הסוג הבזוי ביותר – הם מרמים את לקוחותיהם ועושקים את הציבור הנוצרי. לטענתו, "הנח ליהודים להשתכן בצרפת 100 שנה - הם יהיו בצרפת מה שהם בפולין וסופו שייקחו בחוזק יד את מקצוע המסחר מאותם האזרחים, שעסקו בו עד כה בהצלחה, בלעדי היהודים."
קרל מרקס טען כי "שטר הכסף הוא האל האמיתי של היהודים", וכי תהליך הקפיטליזם הוא תהליך של "ייהוד החברה". במאמרים שהופיעו בעיתונות הסוציאליסטית בגרמניה, בצרפת וברוסיה, חזר והופיע רעיון זה והיהודים הותקפו כאילו הם מייצגי הקפיטליזם.


עליית הגזענות
במאה ה19 המדען צ'ארלס דרווין פיתח תאוריה שקובעת שבטבע החזק שורד והחלש מת. לדוגמא: אם יש לצב מאה צאצאים ורק 10% מהם בעל שיריון שחור שמותאם למזג האויר אז רק ה10% ישרדו וימשיכו את האבולוציה, לכן בדרום אמריקה ובאפריקה הצבים אינם דומים בכלל. אבולוציה בהתאם לסביבה. התאוריה של דרווין עוותה בדרכים רבות, אך המרכזית שבינהם היא "תורת הגזע". תורת הגזע טוענת כי הגזע החזק והשולט הינו בגזע הארי, צאצא טהור של העמים הנורדיים, אחריו בפירמידה מגיע הגזה האנגלו - סקסוני (תושבי בריטנייה וארה"ב), הגזע הסלבי נחשב לנחות ביותר בפירמידה הגזעים ומטרתו לפי היטלר היא לשרת את הגזע הארי. היהודים שהם חלק מהגזע השמי לא נכללים בכלל בפירמידה ולפי היטלר הם נחשבים לתת גזע, למזוהמים שיש לסלק מהעולם לפני שיזהמו את הגזעים העליונים להם.


במאה-19 התפרסמו באירופה תאוריות בהם האמינו כי לחלשים בחברה אין זכות קיום והטבע פועל כדי להפטר מהם ולפנות מקום לטובים- הרברט ספנסר כתב דברים אלה כמה שנים לפני שספרו של צ'רלס דרוין "מוצא המינים" יצא לאור ב-1859. בתורתו של דרווין- בכל רגע בוחנת הברירה הטבעית את השינויים, פוסלת את הגרועים ושומרת את הטובים. מאחר ובני אותו מין מתחרים זה בזה מכל הבחינות, המאבק יהיה קשה ביותר ודבר הכי קטן עלול להכריע מי יחיה ומי ימות. תפיסתו של דרוין הועתקה בניגוד להשקפתו לתחום היחסים בין בני האדם והיא נקראת "דרוויניזם חברתי". לכך הוסיף מדע האנתרופולוגיה תכונות פיסיות של קבוצת אנשים ששמשו כלים להגדרת קבוצת בני האדם וכישוריהם. על בסיס האנתרופולוגיה והדרויניזם החברתי התפתחה תורת הגזע- הגזע אליו משתייך האדם הוא הקובע את איכותו. האנושות מתחלקת ל-2 גזעים: עליונים ותחתונים ולפי תורה זו, הגזע השמי- יהודים וערבים- גזע נחות והגזע הארי- צאצא טהור של העמים הנורדיים (הגרמנים)- הוא גזע נבחר. מלחמת הקיום תביא להשמדת הגזע השמי וישאר הגזע הארי. תורת הגזע באה לתת הצדקה לבעיות החברה והכלכלה, על פיה קיים גזע נחות הרוצה לפגוע בגזע הטוב - הגזע היהודי הוא שונה וחריג, אינו מותאם לחברה האירופאית וסופו שיוכרע ע"י הגזע העליון. תורה זו נתנה הסבר חדש להבדל בין היהודי לסביבתו: היהודי יכול לשנות את לבושו,שפתו,עיסוקו אך לא את הגזע ואפילו נישואי תערובת לא יעזרו, שכן בתורשה הגזע הנחות הכי משפיע.


עליית הדמוקרטיה

במאה ה19 התפתחה רבות הדמוקרטיה באירופה - יותר ויותר מדינות הפסיקו להאמין בשלטון של איש אחד ורצו להיות יותר מעורבים פוליטית במדינה שלהם. בהתחלה ליהודים ניתנה הזכות להצביע ואז היהודים שקיבלו אמנציפציה ניסו ואף הצליחו להכנס לתוך הדמוקרטיה והגיעו לצמרת הפוליטית.
אבל לאחר זמן תושבים רבים קינו ביהודים על הצלחתם במדינה שלא שלהם וזה עורר כעס אצל אזרחי המדינה, שכן הם הרגישו שהיהודים לוקחים משרות שלהם, ומשתלבים בפוליטיקה בנסיון להשתלט על המדינה. לאחר זמן מסוים, בחלק מהמדינות נשללה זכותם של היהודים להצביע.

ביטויי האנטישמיות המודרנית

במערב אירופה

חקיקה
בשנת 1791 התקיימה בצרפת אסיפה לאומית שהעניקה לכל יהודי צרפת זכויות אזרחים. החלטה זו היתה תולדה הגיונית מעיקר המהפכה הצרפתית, שלפיו שווים של בני האדם בפני החוק והמשפט. השאיפות לשיווי מעמדם של היהודים התפשטו מצרפת לאירופה התיכונה, אם כי בכמה ארצות נתקלו הללו בהתנגדות ניכרת. רוסיה ורומניה לבדן מנעו בכל תוקף את שיווי הזכויות מהיהודים. רק ע"י המהפכה הרוסית משנת 1917 ומלחמת העולם נסתחפו כל ההגבלות של זכויות היהודים בשתי המדינות האלה. בזה נפל החוצץ האחרון שעמד בפני שוויונם המשפטי של היהודים באירופה. רבים האמינו, כי נסתם הגולל על קיפוח היהודים בחיים האזרחיים והמדיניים וכי מעתה נפתחת תקופה של שוויון אזרחי וחברתי גמור ליהודים. ואולם תקוות אלה לא האריכו ימים. עם עלית הנציונלסוציאליסטים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 הולטו שוב הגבלות על מעמדם המשפטי של היהודים, ומבחינת חומרתן עולות הן גזירות אלה פי כמה על ההגבלות שמלפני מתן האמנציפציה. בשנת 1938 הוצאו גם בהונגריה ובאיטליה חוקים- גזירות המגבילים מחדש את שוויונם המשפטי של היהודים בתחומים רבים.

הדחיפה למתן זכות- אזרחים ליהודים מוצאה בתנועת ה"השכלה", שהגיעה למרום שיאה במהפכה הצרפתית. ואולם מאחר שהצעד הראשון נעשה בלי השתתפות מיוחדת מצד היהודים, פתחו היהודים עצמם במלחמה לזכויות אזרחים והקימו הסתדרויות. ממשלות רבות התמהמהו מלבצע דבר השוויון החוקי של היהודים, לכן ההסתדרויות ביקשו להשפיע על ממשלות אלה, אם שעוררו את דעת הקהל או שביקשו מאת ממשלות ידידותיות להתערב בדבר.


אפשר להעמיד את פגיעותיהן של הממשלות בשוויון המשפטי של היהודים על חמישה סוגים:

1.סירובן של הממשלות, לאזרח את היהודים שנכנסו לפני מלחמת- העולם או לאחריה ולעשותם ע"י זה לאזרחים גמורים. ממשלת רומניה מנעה את ההתאזרחות ממחוסרי-הנתינות, אף אל פי שהתחייבה במפורש ע"פ חוזה השלום משנת 1920 לאזרח את כל האנשים שישבו באותה שנה ברומניה. היא הוציאה בשנת 1938 חוק, שעל פיו חייבים כל היהודים להוכיח מתי ואיך רכשו זכות אזרחים רומנית. אלה שאינם יכולים להוכיח זאת נחשבים לנתינים זרים וצפויה להם סכנת גירוש. ביוני 1933 ישבו בגרמניה 16,300 יהודים ילידי חוץ- לארץ, שהייתה להם אזרחות גרמנית (ברוב המקרים ע"י התאזרחות או נישואין). בתוקף חוק הממשלה הנציונלסוציאליסטית מיולי 1933 נשללה מרובם הנתינות הגרמנית. בסתיו 1938, יצאה גם ממשלת איטליה, שהיתה ידועה עד אז ביחסה הסבלני לגבי היהודים, בעקבות בני- בריתה הגרמנים והוציאה חוק שעל פיו רשאית היא לבטל את נתינותם של כל היהודים שהתאזרחו לאחר 1 בינואר 1919. חוק היהודים השני, ממאי 1939 בהונגריה ג\ר על התאזרחות היהודים בעתיד, אך לא ביטל את הנתינות ההונגרית של אלה שכבר התאזרחו.

2.קיפוחי היהודים עם מינוי פקידים או במסירת הזמנות ציבוריות. הממשלות היו ממנות יהודים לפקידים, פרופסורים באוניברסיטאות ומורים רק במקרים נדירים. באיטליה והונגריה שום יהודי אינו רשאי להתמנות למינוי ציבורי.

3.הגבלות בקבלת יהודים לבתי ספר תיכונים או לאוניברסיטאות. משנת 1933 נעלמו הסטודנטים היהודים מן האוניברסיטאות בגרמניה. בהונגרה היה נהוג בשנות 1920-1928 מעין "נומרוס קלאוזוס" לגבי היהודים. חוק היהודים השני ממאי 1939 הגביל את מספר היהודים באוניברסיטאות שבהונגריה עד כדי 6% מכל הסטודנטים. בפולין זקוקה הכניסה לאוניברסיטה לרישיון מיוחד מאת שלטונות האוניברסיטה. באיטליה נאסרה בשנת 1938 קבלת יהודים בני חוץ לארץ לאוניברסיטאות איטלקיות וכן הוגבלה כניסתם של יהודים בני הארץ.

4.העמסה יתרה במיסים, שלהלכה לא הוטלו על היהודים בלבד, אלא על חלקי האוכלוסים, שבהם למעשה היהודים מרובים ביותר. בפולין מטילה הממשלה על הישוב העירוני מסים לאין ערוך יותר מאשר על הישוב הכפרי, וע"י זה נפגעים במיוחד היהודים, שרובם יושבים בערים. פעולת היהודים במסחר צומצמה עד מאוד ע"י האגודות הקואופרטיביות הנהנות מתמיכת הממשלה וע"י הנהגת מונופולים ממלכתיים. בפולין וברומניה סובלים בעלי המלאכה היהודים מחובת הבחינות בשפה הפולנית או הרומנית. ברוסיה המועצתית נסתם ליהודים מקור קיומם העיקרי מלפנים ע"י שחוסלו כמעט לגמרי המפעלים הפרטיים במסחר ובתעשייה.

5.סיוע בלתי- מספיק מכספי המדינה למוסדות הדת, החינוך והצדקה של היהודים. פגיעה זו נוגעת בעיקר באותן ארצות, שבהן נהנים היהודים מזכויות מיעוטים ובהתאם לזכויות המיעוטים רשאים הם לקיים בתי ספר מיוחדים ולתבוע בשבילם, וכן בשביל מוסדות הדת, הענקה מתאימה מקופת המדינה.


חוץ מהפגיעות האלה, שהן בעלות אופי כלכלי, מתלוננים היהודים בכמה ארצות על תקנות המכבידות עליהם או מונעות מהם את קיום מצוות הדת. עם אלה נמנה איסור השחיטה בכמה ארצות, למשל בגרמניה, באיטליה (משנת 1938) ובמידת מה גם בפולין, וכן החובה לשבות ביום ראשון. חובת המנוחה ביום ראשון לשבוע מאלצת את היהודים הנזהרים מלחלל את השבת לשבות יומיים בשבוע. וכן נמנעת מהיהודים הנזהרים בשמירת השבת האפשרות לקבל משרה בפקידות ציבורית. בשנת 1932 הוצא בפולניה חוק שהתיר לפתוח לכמה שעות ביום ראשון חנויות מסוגים מסוימים.


ספרים ומאמרים

תמונתו של ריכרד ואגנר
הגדל
תמונתו של ריכרד ואגנר
כריכה של הספר "יסודות המאה ה-19"
הגדל
כריכה של הספר "יסודות המאה ה-19"
כריכה נוספת של הספר "יסודות המאה ה-19"
הגדל
כריכה נוספת של הספר "יסודות המאה ה-19"

"היהדות במוזיקה" (בעברית לעתים נקרא היהודים במוזיקה, גרמנית: Das Judenthum in der Musik) הוא המאמר האנטישמי השערורייתי והמרכזי ביותר אשר פרסם ריכרד ואגנר בעיתון Neue Zeitschrift בשנת 1850 בעיר ציריך בה התיישב ואגנר שנה לפני כן, אשר פורסם תחילה בשם העט K. Freigedenk ("מחשבה חופשית"). ההתייחסות למאמר הייתה מעטה עד פרסומה על ידי ואגנר עם חתימת שמו בחוברת בשנת 1869, וכך עורר גל מחאה אשר התבטא לראשונה בהצגת האופרה Die Meistersinger von Nürnberg ("אדוני השירה של נורמברג"). המאמר מתיימר להסביר את "חוסר האהדה בציבור" למלחינים ממוצא יהודי דוגמת פליקס מנדלסון-ברתולדי וג'אקומו מאיירבר. וגנר הסביר כי העם הגרמני דוחה את היהודים בשל צורתם והתנהגותם השונות, קולותיהם ה"צווחנים, החורקים, המזמזמים", וכי "על אף כל שנאמר ונכתב בזכות האמנציפציה ליהודים, תמיד חשנו באופן אינסטינקטיבי דחייה עזה מפני מגע ממשי איתם". טענתו ה"עניינית" העיקרית היא שהיהודים מסוגלים ליצור רק מוזיקה רדודה ומלאכותית שיש בה סממנים של מוזיקה דתית הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת, המחקה באופן שטחי את המוזיקה האמיתית ששורשיה ב"רוח האמיתית של הפולק (העם)".


בשנת 1899 הוציא לאור בגרמנית את ספרו המפורסם "יסודות המאה ה-19" (Die Grundlagen des Neunzehnten Jahrhunderts) יוסטון סטיוארט צ'מברליין. לפיו "הגזע היהודי הוא התגלמות העקרות, חוסר הדמיון וכוח היצירה, אך כשרונו ותחבולותיו מופנים לערעור מעמדו של הגזע העליון". ספר זה סקר את תולדותיה של אירופה מן התקופה העתיקה ועד העת החדשה על יסוד עקרונות הגזענות.


בצרפת

האנטישמיות המודרנית בצרפת התפתחה בסוף המאה ה-19 והיו לה ביטויים רבים. הביטויים היו חברתיים ופיזיים בעיקר.
האמנציפציה בצרפת שמטרתה היה לשלב את היהודים ולהפחית את האנטישמיות גרמה להפך מכך. בגלל שיוויון הזכויות היהודים השתלבו בחברה וצברו הון. נוצרים רבים קינאו בהצלחת היהודים והעלילו עליהם שהם מרוויחים כסף ע"י ניצול. דוגמא לכך הייתה שכשהבנק הקתולי בצרפת פשט רגל ומנהל הבנק האשים את ה"הון היהודי" בכשלון שלו. מקרה זה גרר לכתבות והתקפות אנטישמיות במספר עיתונים. נוסף לכך, פורסם עיתון אנטישמי ששמו היה "הדיבור החופשי" שהיו בו כתבות וקריקטורות אנטישמיים. אנטישמיים צרפתים גם טענו שהיהודים מקשים על הנקמה בגרמניה והמתח שבינהן. �בנוסף, פורסם ספר אנטישמי ששמו "צרפת יהודית" שנכתב ע"י אדוארד דרימון שבו הוא טוען שהיהודים שולטים בכלכלה, בפוליטיקה, בתרבות צרפת, ומשפיעים עליה לרעה. בשנת 1889 הוא ייסד את "הליגה האנטישמית" בצרפת שביצעה מעשי אלימות פיזיים ביהודים ומטרתם הייתה להחרים את היהודים מהחברה.

משפט דרייפוס היה ביטוי עיקרי לאנטישמיות המודרנית בצרפת ולכך שהאמנציפציה נכשלה.
בשנת 1894 גילה הצבא הצרפתי אגרת שנשלחה לגרמניה ובה מסמכים סודיים על הצבא הצרפתי. באותה התקופה היה מתח רב בין גרמניה לצרפת והתקיימו בינהם מלחמות וויכוחים על טריטוריות. אלפרד דרייפוס היה קצין יהודי בצבא הצרפתי והוא הואשם על ידי הקצינים בבגידה במולדת. הקצינים שהאשימו את דרייפוס בבגידה חמורה זו עשו זאת רק בגלל היותו יהודי ובלי כל ראיות. במשפט, דרייפוס יצא אשם למרות מספר הוכחות על זיוף המסמכים וגילוי אשמים.
בשנת 1898 הסופר הצרפתי הידוע אמיל זולה פירסם בעיתון את מאמרו המפורסם "אני מאשים" בו הוא האשים את הצבא הצרפתי ואת המערכת המשפטית בעיוות הדין ובזיוף ראיות במשפטו של דרייפוס.
ב-1899 נערך משפטו החוזר של דרייפוס בו הוא יצא שוב אשם ונידון לעוד 10 שנות מאסר באי השדים בסיבות מקלות.
בשנת 1904 דרייפוס שוחרר ממאסרו באי השדים ע"י הנשיא אמיל לובה אך עדיין נשאר אשם בפרשה וערער על היותו אשם. בשנת 1906 אלפרד דרייפוס יצא זכאי מכל האשמות והחזירו לו את דרגותיו.
בעקבות הפרשה הבינו שהאמנציפציה בצרפת נכשלה והאנטישמיות מתגברת. התפתחה בצרפת תיאוריה שהיהודים הם בוגדים, אין לסמוך עליהם והם רוצים בקריסתה של צרפת.
0349107866.01._SCMZZZZZZZ_.jpg
כתבתו של אמיל זולה "אני מאשים"


בגרמניה
שנאת יהודים בגרמניה כמו בכל אירופה שררה עוד בימי הביניים. במאה ה-19 התפתחה תופעה חדשה, מודרנית בגישתה- אנטישמיות.
חברתי-כלכלי
כתוצאה משגשוגם של היהודים במקצועות החופשיים כגון: עו"ד, רופאים, פרופ', עיתונאים וכו', הגרמנים נבהלו מהצלחתם.
בעלי האחוזות ואנשי המעמד הגבוה הביטו בבוז מעורב בקנאה על אילי-הכסף היהודים, שניסו לטענתם להדחק במעמד האריסטוקרטיה.
בעלי המלאכה, סוחרים קטנים וכו', הרגישו בתחרות מצד היהודים גם כן, ומעמד הפקידים התייחס באיבה לכניסת היהודים לשירות הציבורי והממשלתי.
לאומי
ראשון היה הכומר הפרוטסטנטי, אדולן שטקלר, מטיף החצר של הקיסר, שהשמיע טיעונים והתראות על ה"סכנה" כביכול הנשקפת מצידם של היהודים לגרמניה.
הוא ייסד את המפלגה האנטישמיות "המפלגה הנוצרית-סוציאלית" שבה איחד אנשים ממורמרים ממצבם הכלכלי ומסיבות אחרות ולכן חשו מקופחים ותלו את האשם בצרותיהם ביהודים. ברעיונות מסוג זה הצליח למשוך אחריו אנשים רבים.
פרופסור הינריך טרייצ'קה היה ההיסטוריון הלאומי של גרמניה הקיסרית ומרצה באוניברסיטת ברלין.
רעיונו העיקרי היה שכיוון שהיהודים לא התבוללו כאשר ניתנו להם זכויות שוות, הם נותרו גורם הפוגע בטוהר הגזע הארי ללא אפשרות להיות טובים יותר, ולכן יש לקחת מהם את האמנציפציה. פרופסור זה לא היה יחיד בין אנשי הגות ומדע אשר החזיקו בדעות גזעניות ואנטישמיות.
"הפטיציה האנטישמית"- עצומה אנטי יהודית שהוגשה לביסמרק (קנצלר גרמניה באותה תקופה) בשנת 1880 על ידי אנטישמים גרמנים. בעצומה הם דרשו חקיקה מיוחדת שתגביל את פעילותם של היהודים ולמנוע ככל האפשר גידול של האוכלוסייה היהודית והתערבותה באוכלוסייה הגרמנית.
גזעני
בספר "ניצחון היהדות על הגרמניות" מקונן וילהלם מאר על מר גורלה של גרמניה אשר אומה מגזע שמי "פלשה" לתוכה, השתלטה עליה כלכלית ושואפת לכבוש אותה פוליטית.
וילהלם הקים את ליגת האנטישמים- ארגון אנטי יהודי שעודד לפתוח במאבק כנגד היהודים, מפני שהללו, לטענתם, שמו להם למטרה להשתלט על העולם ועל גרמניה.
גישה אחרת מציג אויגן דיהרינג אשר מצא ביסוס מדעי כביכול לשאלת היהודים- היהודים הם הענף הגרוע ביותר שבגזע השמי, שהנו נחות כשלעצמו. הם חסרי כל חוש מדיני ומעולם לא הצליחו להקים מדינה. הם חיים כטפילים בגוף האומות האחרות ומשחיתים אותן. הם חסרי כל חוש סוציאלי, רודפי בצע הם מטבעם, מחרחרי ריב ושנאה, ומטרתם: ניצול העמים ושליטה על העולם.
הקומפוזיטור המהולל ריכרד וגנר, בקונטרס על "היהדות במוזיקה", האשים את היהודים בקלקול התרבות, האמנות והמוסר של עמי אירופה.

במזרח אירופה

בפולין
אי ציות לשיוון הזכויות: פולין העניקה שויון זכויות אזרחי, אך בפועל לא נשמרו זכויות היהודים ופולין הפלתה לרעה את היהודים כחלק ממדיניות ממשלתית. העם הפולני רצה מדינת לאום, ושמירת זכויות המיעוטים נכפתה עליהם ופגעה לדעתם בריבונותה של פולין.

גילויי אנטישמיות בספרות ובעיתונות: העיתונות בפולין ייצגה אופי לאומני, היא תקפה את המיעוטים ובמיוחד את היהודים. הם חששו שבאמצעות היהודים יוכנס פיקוח בינלאומי לפולין, ודבר זה עלול לפגוע בריבונותה של פולין. היהודים נתפסו כאויבי הריבונות. לצד העיתונות צמחה ספרות שעיקרה היה הסתה פרועה ביהודים כמשתפי פעולה עם הגרמנים! העיתונות תקפה את "האמנה" שלפיה הסכימה ממשלת פולין לכבד את זכויותיהם הדתיות חברתיות של היהודים. לגבי הפולנים מימוש האמנה מהווה פגיעה בריבונות הפולנית ומבסס את מעמדם האוטונומי של היהודים. הם חששו שדבר זה יביא לתביעות דומות מצד מיעוטים נוספים.

שלטון פילסודסקי(1926-1939): היהודים נהנו במשך השנים הראשונות של שלטון זה משוויון, עקב זאת שפילסודסקי לא היה אנטישמי והוא דגל בשוויון הזכויות. אך משנת 1928 הממשלה החלה להתערב בענייני הקהילה היהודית ונחקקו הגבלות על היהודים. עם השנים התקרב פילסודסקי לחוגי הימין, הוא חוקק הגבלות נוספות על היהודים ובשיא בשנת 1934 חתם על הסכם עם היטלר ובכך הטיל שואה על יהודי פולין ועל פולין כולה.

הכלכלה היהודית: המשבר הכלכלי הגדול של 1928 (נפילת הבורסה בניו-יורק) שינה את מצבם הכלכלי של יהודי פולין שהיה עד כל מבוסס וגבוה יחסית. הממשלה הפולנית החלה להנהיג כלכלה ריכוזית מונופוליסטית, ולא איפשרה ליהודים לעסוק ביוזמה פרטית. היהודים שעסקו לרוב במקצועות הסחר והתעשייה נדחקו. ומעטים היו לעשירים מופלגים (בעלי בתי חרושת),רובם היו קבצנים ורוכלים חסרי כל.


ברוסיה
אפליה שלא מעוגנת בחוק: החברה הנוצרית רצתה באפליה, דחיית היהודים, אך לשם כך היה צורך להתעלם מחוקי המדינה, שנבנו באורח דמוקרטי. במדינות מסוימות שררה מדיניות מפלה בקבלת משרות לתפקידים מסוימים, נמנע קידומם של היהודים ששירתו בצבא ובמסגרות חברתיות שונות סירבו לקבל יהודים לתוכם. לדוגמה: באימפריה הרוסית, הוגבל מספר המשרות היהודיות ברפואה הצבאית ל- 5% והגבלת מספר סטודנטים שלמדו באוניברסיטאות ("נומרוס קלאוזוס").

עלילות דם ופגיעות פיזיות ביהודים: עלילות הדם באו לידי ביטוי בפגיעות פיזיות ביהודים. ברוסיה גרמו הפוגרומים לסבל רב ולראשית ההגירה היהודית. לדוגמה: פרעות קישינייב – נערכו ביהודי העיר ביוזמת השלטונות הרוסיים. היהודים נרצחו, נפצעו, נשים נאנסו והרכוש נגזל.

מדיניות ממשלתית מפלה ופוגעת ביהודים: השלטונות פגעו ביהודים, באזורים מסוימים, אם בערים הגדולות ואם באזורי מחייה מרובי התיישבות יהודית. לדוגמה: ברוסיה פורסמו תקנות, חוקי מאי, שנועדו להפלות את היהודים לרעה. יהודים לא הורשו לקיים מסחר בימי חג נוצריים ובימי ראשון. בעקבות המשברים הכלכליים והחברתיים ברוסיה, הנהיג הצאר אלכסנדר השני רפורמות (תיקונים/שינויים) בתחומים הקשורים ליהודים: על יהודי רוסיה היה להתרכז ולחיות ב"תחום המושב" – אזור בדרום מערב רוסיה.

פעילות לקידום ולהטמעה של האנטישמיות, במטרה לדחוק את היהודים ולמנוע את השתלבותם בחברה הסובבת: ברוסיה פורסם מסמך ששמו "הפרוטוקולים של זקני ציון" – מסמך שנכתב כביכול על ידי היהודים, נתגלה כשקרי וכמזויף. תוכנו מעיד, כביכול, על שאיפת היהודים למוטט את כלכלת רוסיה ואירופה ולהביא לקריסת המשטרים.

התזה של דניאל גולדהגן

סיכום דעותיו

עיקר דעותיו של דניאל גולדהגן היו שהשואה יכלה להתרחש רק בידי הגרמנים.
דניאל טען, שבגרמניה היה סוג ייחודי של אנטישמיות, שחוץ מהטפה כנגד היהודים והפלייתם היה גם את הצורך להשמידם.
עוד טענה של דניאל מראה כי בניגוד לאמירות על "הבנאליות של הרשע" שהשמיעו רבים, למשל חנה ארנדט, גרמנים רגילים רבים רצחו על אף שלא חויבו בכך. מעשי אכזריות קשים בוצעו ללא הוראה מגבוה, ובאופן כללי, לא ניתן היה למצוא כמעט פקפוקים בצדקת השמדת היהודים בציבור הגרמני הרחב. טענה משכנעת שהועלתה על ידו הינה שלא ניתן להגיד שהאזרחים הפושטים היו בסך הכל צייטנים ורק עשו מה שציוו עליהם,
שכן איך ניתן להסביר ששומרי המחנות המשיכו בטווח וברצח גם לאחר פקודתו של היינריך הימלר להפסיק את ההשמדה שכן התסובה כבר ערבה הפינה. בני הפלוגתא של גולדהאגן ציינו עוד כי בתחילת המאה היו החוקים בגרמניה כלפי היהודים ליברליים במיוחד, וכי יהודי גרמניה היו משוכנעים שפרשה כמו פרשת דרייפוס אינה יכולה להתרחש אצלם.

פר' גולדהגן פירסם את מירב דעות אלה בספרו "תליינים מרצון בשירות היטלר" (בגרמנית "Hitlers willige Vollstrecker "). עד לפרסום ספר זה, מקובל היה לחשוב שהגרמנים, מחוללי השואה, מי שלא היו- אם במחנות העבודה, במחנות הריכוז, בגיטאות,במחנות המוות ואפילו ברחובות העיירה ביצעו את פשעיהם נגד היהודים מאחר ולא היתה להם ברירה אחרת. מקובל היה לחשוב שגרמני שהסתכן בהפרת פקודה -דן את עצמו למוות או למאסר במחנה עבודה בתנאים לא תנאים. גרמנים רבים השתמשו בתירוץ זה על מנת לתת לגיטימציה לזוועות שחוללו ביהודים. ספרו של גולדהגן, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, מציג דעה הפוכה לגמרי מהדעות שהיו מקובלות לפני כן. הספר קובע (ואף מבסס) באופן חד משמעי שהגרמנים וכל מי ששיתף איתם פעולה חוללו את השואה לא מאונס, פחד או סיבות דומות. הגרמנים ביצעו את מעשיהם מתוך שיכנוע עמוק בצדקתם, מתוך תפיסה מעוותת של היהודי בעלתה היסטוריה של מאות בשנים ואף גרוע מכך- הגרמנים ביצעו את מלאכתם במיומנות, בקור רוח והחשוב מכל- בהתלהבות יתרה ובגאווה.

את עיקר דעותיו מביא פרופסור גולדהגן בספרו "תליינים מרצון בשירות היטלר".
ספרו עוסק בהשקפות העולם, במעשים ובבחירות של יחידים באחריותו של כל פרט ופרט למעשיו שלו ובנוסף בתרבות הפוליטית שממנה שאבו היחידים את השקפותיהם. הספר מראה כי שורה של דעות על היהודים נפוצה ביותר בחיי התרבות הפוליטית הגרמנית זמן רב לפני עליית הנאצים לשלטון, וכי דעות אלה עיצבו בתורן את מה שגרמנים רגילים, כפרטים ובמקובץ, מוכנים היו לסבול ולעשות בתקופה הנאצית.
פרופסור גולדהגן מסביר בספרו את אופיין והתפתחותן של תרבויות פולטיות באורח היסטורי;
תרבויות פולטיות מתפתחות ומשתנות, וזה מה שקרה לתרבות הפוליטית הגרמנית ברפובליקה הפדרלית של גרמניה. אין בהוויתן משהו שאינו בר שינוי. לכן ספר זה לטענתו, בשום אופן אינו מניח משהו כעין "אופי לאומי" גרמני נצחי; טענתו בשום פנים איננה גוזרת נטיות פסיכולוגיות, מהותיות ובלתי משתנות של "הגרמנים".
בספרו גולדהגן טוען שהוא דוחה מכול וכול רעיונות כאלהף "ספרי וטיעוניו חפים מהם לחלוטים".
נוסף לכך, ספרו מתייחס בכובד ראש להקשר ההיסטורי הממשי שבו פיתחו הרוצחים הגרמנים את דעותיהם וערכיהם על העולם, אמונות וערכים שמילאו תפקיד מכריע בעיצוב הבנתם את הדרך הנכונה והנחוצה לטפל ביהודים. מטעמים אלה, חשוב לטענתו ללמוד ככל האפשר את הרוצחים הגרמנים, את השקפותיהם על קורבנותיהם ואת מניעיהם, ובה במידה את ההשקפות הכלליות שרווחו בחרבתם על היהודים.
הספר מציג ומנתח עדות שאמורה להסביר מדוע וכיצד התחוללה השואה, ובעצם- מדוע יכולה היתה להתחולל.
לפי דבריו; "זוהי עבודה של הסבר היסטורי ולא של הערכה מוסרית".
הספר פותח בנקודת המוצא הברורה: השואה נבעה מגרמניה, ולפיכך היתה בראש ובראשונה תופעה גרמנית. זוהי עובדה היסטורית.

הספר של גולדהגן
הגדל
הספר של גולדהגן


דניאל גולדהגן מנסה לתת תשובה לשאלה: מה בדיוק קרה שם? כל אחד מתושבי הרייך השלישי חי את חייו,הקים משפחה, התחיל עסק או רכש דירה... החיים באירופה המשיכו במסלולם כאשר מעבר לגדר התחולה השמדה, עשן תתמר מהארובות וריח גופות שרוף היה באויר. לדבריו המדינה זה אנחנו וכל אחד ממשיך לחיות את חייו כהרגלו. הבעיות הכלכליות, הבעיות המקצועיות, החיים הנפשיים המטרידים - היו קיימים גם שם ולא אפשרו להתפנות ולראות את הזועות המתרחשות מתחת לאפם.


מייד עם פרסומו, קיבל ספרו של פרופ' דניאל יונה גולדהגן תהודה ושבחים בלתי רגילים בטיבם ובכמותם. הספר נהיה רב-מכר בינלאומי תוך זמן קצר, ונחשב כפריצת דרך בכל מה שנוגע לחקר השואה ולהבנתה. הוא ניפץ מיתוסים מרכזיים: אין זה נכון - כפי שנהגו ללמד עד עכשו - כי הגרמנים לא ידעו על ההשמדה ההמונית של היהודים: אין זה נכון שהרוצחים היו כולם אנשי אס. אס., או שאלו שעסקו במלאכת הטבח עשו כך בעל-כורחם. בתליינים מרצון בשירות היטלר, מביא המחבר עדויות ממצות לכך שהחיסול של היהדות האירופית גייס את האנרגיה ואת ההתלהבות של עשרות אלפי גרמנים רגילים. דניאל יונה גולדהגן משחזר את האווירה של האנטישמיות האלימינציוניסטית שאיפשרה את ביצוע מטרות ההשמדה של היטלר ושעשתה את הרדיפות שקדמו לכך בשנות השלושים למשהו פופולרי. גולדהגן הסתמך על עושר גדול של תעודות ארכיוניות שלא נעשה בהן שימוש עד כה, בעיקר עדויות של הרוצחים, וכך הוא לוקח אותנו אל שדות ההרג עצמם, שם, גרמנים עסקו בציד יהודים מתוך רצונם החופשי, כמו חיות, עינו אותם סתם כך, ואז התייצבו בשמחה לצד קורבנותיהם - להצטלם איתם. מיחידות הרג ניידות, דרך המחנות, אל מצעדי המוות, גולדהגן מראה כיצד גרמנים רגילים, שצמחו בחברה שראתה ביהודים תמיד משהו רע ומסוכן, המשיכו מתוך רצונם שלהם ופעלו באופן שהכתיב להם ההיגיון של אמונתם זאת. תליינים מרצון בשירות היטלר מבוסס על חיבור הדוקטורט שלו, שזכה בשנת 1994 לפרס ע"ש גבריאל אלמונד, הניתן ע"י החברה האמריקאית למדעי המדינה, כדיסרטציה הטובה ביותר בתחום של פוליטיקה השוואתית. בארה"ב זכה הספר בפרסים יוקרתיים ובגרמניה ב"פרס הדמוקרטיה", המוענק אך לעיתים נדירות. 0349107866.01._SCMZZZZZZZ_.jpg
ספרו של דניאל יונה גולדהאגן "תליינים מרצון בשירות היטלר"

הנאציזם מתבטא בגרמניה
הגדל
הנאציזם מתבטא בגרמניה

עובדות או הוכחות היסטוריות התומכות בדעותיו

הוכחות לכך שהשואה יכלה להתקיים רק על ידי הגרמנים: קודם כל מבחינה פיזית רק לגרמנים היה את כוח הצבא המספיק גדול כדי ליצור כזה מצב שעששרות אלפי אנשים מתים מדי יום ואף מדינה לא תנסה לעצור בעדה (לפחות בתחילת דרכה של השואה). מבחינת צייתנות, רק הגרמנים יכלו לציית לכאלה פקודות נוראיות כמו לרצוח בן אדם בלי שום סיבה, ואף העם הגרמני היה כל כך צייתן שמתואר כי גם הוא הרג יהודים סתם ככה ללא שום סיבה. גם מבחינת החינוך רק הגרמנים יכלו לעשות זאת וההוכחה המושלמת לכך היא חינוכם הנאצי של הילדים הגרמנים עוד לפני השואה בעזרת תנועת הההיטלריוגנד, תנועת הנוער הנציונל-סוציאליסטית. בדצמבר 1936 פורסם חוק המחייב את כל בני 10 עד 18 להשתייך לתנועת הנוער. ההיטלריוגנד היתה תוצאה ישירה של האידיאולוגיה ההיטלרית, שראתה בדור הצעיר את העתודה העתידה לקיים את 'הרייך בן אלף השנים'. אחד העקרונות החשובים בחינוך הנאצי התבטא בהפעלה מתמדת ובדרבון מתמיד לאקטיביזם. שיטה זו הופעלה על הצעיר מרגע היכנסו לשורות התנועה ועד היותו לחייל או לאיש ס"ס. בהגיעם לגיל 19 גויסו הצעירים לשירות חובה לעבודה למען הרייך. כך עלה בידי המפלגה הנאצית להטיל את מרותה ואת פיקוחה על הצעירים הגרמניים. רבים מאותם צעירים ששוכנעו ונשבו לרעיונות הנאציים בעת חברותם בתנועת הנוער היו בהתבגרם למבצעי 'הפתרון הסופי'. המצב הכלכלי הקשה בגרמניה ערב עליית הנאצים לשלטון אפשר להם לחלק הבטחות שווא והיטלר ניצל את חולשת רפובליקת ויימאר ורק בזכותה עלה לשלטון, בנוסף יש האומרים כי תקופות השפל בגרמניה היו בשביל היטלר התקופות הכי טובות, בהם הוא יכל להאשים את היהודים ולהוציא אותם שעיר לעזאזל וכמובן לחלק עוד הבטחות בתמורה לתמיכת העם במשטר שלו (הפלישה לרוסיה).

בנוסף להוכחות ההיסטוריות הפיזיות המובאות כאן לפנינו, דניאל יונה גולדהגן בספרו "תליינים מרצון בשירות היטלר" משחזר את האווירה של האנטישמיות האלימיציוניסטית שאיפשרה את ביצוע מטרות ההשמדה של היטלר ושעשתה את הרדיפות שקדמו לכך בשנות השלושים למשהו פופולרי.
גולדהגן הסתמך על עושר גדול של תעודות ארכיוניות שלא נעשה בהן שימוש עד כה, בעיקר עדויות של הרוצחים, וכך הוא לוקח אותנו אל שדות ההרג עצמם, שם, גרמנים עסקו בציד יהודים מתוך רצונם החופש.

גרמניה לאחר המלחמת העולם הראשונה היית מדינה מוכה. אינפלציה אדירה, הכלכלה קרסה, גרמניה הייתה בשפל המדרגה. גרמניה של אותה תקופה היית צריכה מנהיג יוציא אותה מהבוץ ומישהו להאשים. כאשר הילטר עלה לשלטון (עצם העובדה שאם היית מתנגד לו היית מת) והאשים את היהודים בנזק שנגרם לגרמניה במלחמת העולם הראשונה, כמובן שהגרמנים היו בשפל כזה גדול עד כי היו מוכנים לקבל את זה. האווירה אחרי מלחמת העולם הראשונה היית כל כך קשה עד שלא יכלה לקרות שואה כמו שקראה בגרמניה בשום מקום אחר.

אחת ההוכחות היא שרק לגרמנים היה מספיק כח וצבא כדי להצליח לשלוט על חלק גדול מאירופה ולבצע רצח עם. התשוקה לרצח לא נבעה ביום אחד אצל הגרמנים, הכל מתחיל בחינוך הנאצי אשר מכניס היטלר לתודעה של ילדים (לרוב חסרי דעה אישית בשל גילם הצעיר) כבר מגיל צעיר, שצריך להרוג יהודים, שיהודים מזיקים וצריך להפטר מהם. הכלכלה הפגועה של גרמניה גרמה לעם להשתוקק למנהיג, היטלר ניצל את ההזדמנות בשני ספריו יש הוכחות לעמדתו ("תליינים מרצון בשירות היטלר" ו-" A Moral Reckoning"). בספרו הראשון, הוא מספר על איך גרמנים לא סירבו פקודה למרות שלא היה יורד להם הדירוג הצבאי ומעמדם כאזרחים, הם נהנו להרוג ולהתעלל, ללא פקודה מלמעלה, ביהודים חסרי ישע. בספרו השני הוא מאשים את הכנסייה על כך שלא התערבה ומנעה את התפשטות והתפתחות האנטישמיות, אלא עשתה את ההפך, היא הפיצה את האנטישמיות. הוא גם מאשימים את האפיפיור באותה התקופה (האפיפיור פיוס ה-12) על כך שלא עצר את הכנסיות להפיץ את האנטישמיות). גולדהאגן מציג עובדות שתומכות בתיאוריה שלו ובמעמדו כלפי האנטישמיות, שורה של עדויות וממצאים המחזקים את דבריו, הוא מתאר משחקים סדיסטיים של הרוצחים הגרמנים, אי סירוב הפקודה וההתעללויות הקשות ביהודים ללא הוראה מלמעלה.


goldhagen.gif דניאל גולדהאגן

הביקורת על התזה של דניאל גולדהגן

סיכום הביקורת


טענתו הראשית של דניאל גולדהגן שבה הוא טוען כי השואה יכולה הייתה להתרחש אך ורק בגרמניה זכתה לביקורת רבה,חוקר השואה יהודה באואר הביא מדבריו של גיאורג מוסה שאמר כי: "אילו מישהו היה בא אלי ב-1914 ואומר לי שיש מדינה באירופה שתנסה להשמיד את היהודים, הייתי אומר לו אז: 'איש לא יופתע מהתהומות שלתוכן יכולים הצרפתים לשקוע'". עבודתו של גולדהגן הוגדרה עד כה על-ידי כל ההיסטוריונים, שהביעו דעתם עליו, בישראל, בארצות הברית, בגרמניה ובבריטניה, כבלתי מספקת מן הבחינה המדעית וכפשטנית. ביקורת נוספת שנמתחה על גולדהגן היא, שמלבד המתודה שלו שאינה עומדת באמות מידה מדעיות, הוא ניתק את רצח העם שביצעו הגרמנים ביהודים מן הקשר ההדוק של ניהול המלחמה על-ידי הגרמנים ומדיניות ההשמדה האכזרית הכוללת, ובפרט כלפי האוכלוסייה הסובייטית וכלפי קבוצות אתניות וחברתיות אחרות.

רב ההיסטוריונים חולקים על דעתו של גולדהאגן בגלל שלפי טענתם אין לו מספיק הוכחות להיפותזה שלו. הם טוענים שהרעיון הראשוני שלו כלפי האנטישמיות הגרמנית הוא לא ניתן להוכחה, פשוט מדי, ולא נותח מספיק בשביל להגיע למסקנה כלשהי. יש היסטוריונים הטוענים שגולדהאגן לא עקבי בקשר להיפותזה שלו בקשר לאלימינצית היהודים. גולדהאגן טען שהגרמני הממוצע היה מלא כעס, רצון לרצוח ושנאה מאוד קשה כלפי היהודים. אם זה היה נכון, אז לא היה ניתן להבחין בין הגרמנים, משמע שכולם היו אותו דבר למרות שהיה מספר לא קטן של גרמנים שדווקא עזרו ליהודים ולא כולם היו מרוצים מהעובדה שהם מחוייבים להראות שנאה כלפי היהודים ולהרגם כנגד רצונם. לדוגמא, ואחת מהדוגמאות הכי נפוצות לעזרה גרמנית ליהודים הייתה ע"י פתיחת דלת הבית ליהודים כדי להציל אותם מהנאצים. כמובן שזה דרש הקרבה מהגרמנים בגלל שהנאצים יכלו להכנס לביתם ולחפש יהודים. במקרה ומצאו יהודים בבתים של גרמנים נוצרים הרגו לא רק את היהודים אלא גם את אלו שפתחו את ביתם ליהודים. לא רק הגרמנים עזרו ליהודים, גם הפולנים וההונגרים עזרו להם. בדרך כלל כשהנאצים היו מגיעים לבית לא יהודי וחשבו שנמצאים שם יהודים, היו שואלים את בעלי הבית אם הם מחזיקים יהודים בבית, וכשבעלי הבית שהיו נוצרים היו אומרים שלא, הכריחו אותם הנאצים להשתחוות לישו (אחריי ששיקרו). הגרמנים שכן הרגו את היהודים עשו זאת בגלל שהם היו מחויבים לעשות זאת וזאת הייתה הזהות הגרמנית באותם ימים. סביר להניח שאם הגרמנים היו חיים בסביבה אחרת ובתרבות אחרת, לא היה שומדבר שהיה מכריח אותם ו/או מדליק את רצונם להרוג את היהודים אם הייתה בכלל. אם הייתה לגרמנים את האפשרות לבחור במעשם, היה אפשר למתן את ההיפותזה ולנתחה בהרבה יותר קלות. הייתה הקלה על המחקר.


עובדות או הוכחות היסטוריות התומכות בביקורת


1 - רצח העם הארמני ע"י הטורקים הוא אחת ההוכחות שרצח עם יכל להתרחש גם במדינות אחרות. ברצח העם הארמני נהרגו בין מליון לשני מליון ארמנים והרצח נעשה בשיטתיות ואכזריות.
2 - חסידי אומות עולם הם הוכחה שהיו גרמנים שרצו לעזור ליהודים וסיכנו את חייהם, במקרה ולא הייתה סכנה ממשית לחייהם היו יותר אנשים שרוצים לעזור ליהודים.
3 - לא כל העם הגרמני רצה בהשמדת היהודים אך התנגדות הייתה התאבדות.
4 - כשהעם הבריטי הגיע לחופי אמריקה הם תקפו את ילדי האזור [אינדיאנים] רדפו אותם, ורצחו כמעט את כולם.
5 - במאה ה19 רוסיה הצארית הכחידה את רוב הצ'רכסים שחיו בגבולות האמפריה.
6 - במצריים העתיקה שועבד העם היהודי כולו במשך 210 שנים.

דיון מסכם: האם האנטישמיות הגרמנית במאה ה-19 (לפני הנאצים), מיוחדת?

האנטישמיות הגרמנית במאה ה-19 לפני הנאצים לא מיוחדת כמובן בסוגה, היהודים חיו בגרמניה חיים טובים כאשר היו מעורבים בכול חיי החברה, הכלכלה, המשטר והשלטון. כמובן שכאשר היטלר עלה לשלטון הוא לא התחיל הכול כבר היה בסיס לאנטישמיות אך עדיין גרמניה לא נבדלת מכול שאר המדינות האחרות כדוגמאת איטליה,רוסיה וכו'...

לדעתי האנטישמיות הגרמנית כן מיוחדת בדרך כלשהי. הגרמנים היו עם צייתן והקשיבו להיטלר למרות שלא תמיד הם הסכימו עם דעותיו. חוסר חופש הביטוי נורא משפיע על המצב הפוליטי והמדיני של מדינה כלשהי. חוסר זכות הבחירה מגביל את התושבים למבוקשם ומחייב אותם לעשות כנגד רצונם לפעמים. לדעתי אנטישמיות זו שונה מהאנטישמיות הצרפתית בגלל שהגרמנים לא רצו למחות ולהסתבך עם החוק אם היו מפגינים נגד שלטונו של היטלר. לפיכך לא התנגדו לו ועשו כרצונו.

לדעתנו, האנטישמיות הגרמנית שלפני הנאצים לא הייתה כל כך שונה מהאנטישמיות בארצות אחרות. בדומה ליהודי רוסיה וצרפת למשל, יהודי גרמניה שיגשגו בהשכלה האקדמית ובעבודותיהם ומכך גברה קנאתם ושנאתם של הנוצרים. האנטישמיות בגרמניה לא הייתה מיוחדת מהאנטישמיות במקומות אחרים עד עלייתו של אדולף היטלר לשלטון גרמניה. כשהיטלר נהייה הדיקטטור של גרמניה הוא הגביל את היהודים בדרכים כלכליות וחברתיות ובכך הגביר את האנטישמיות בגרמניה וייחד אותה משאר הארצות.

לדעתי האנטישמיות בגרמניה שונה מהאנטישמיות בארצות אחרות מסיבה אחת ברורה ופשוטה; הגרמנים רצחו 6 מליון יהודים! איןל לנו את היכולת לשפוט מה היה קורה אילו היטלר היה צרפתי ועולה לשלטון בצרפת או בכל מדינה אנטישמית אחרת. העובדה היא שהוא הנהיג את גרמניה לרצח עם שנעצר ע"י בעלות הברית, רצח עם שאנחנו לא רוצים לשאר לאן היה מגיע עם היטלר היה מנצח במלחמת העולם השנייה.

לדעתנו האנטישמיות בזמן ומקום זה שונה מכיוון שהיא הגיעה לשיא חדש של שנאה ושל ביצוע ממשי ועצום לחסל את היהודים. זה גרם לרבים בעולם להבין את חומרת המצב של הנאציזם או אף להגביר את חומרת המצב, שכן אנשים שתמכו בנאציזם ראו שהם לא לבד ואולי כל מה שהתרחש רק הגביר את עוצמת האחדות שלהם כנגד היהודים. מה שקרה בעקבות האנטישמיות במקום וזמן אלה הכניס לתודעה של כולם שזה אמיתי ושזה קורה, היהודים באמת נרדפים, וזה גם נותן כוח לאלה אשר מזדהים עם הנאציזם.

לדעתי האנטישמיות הגרמנית במאה ה-19, לפני השואה, לא מאוד מיוחדת, היהודים חיו בשלום בגרמניה ללא שום הפרעות מיוחדות, על שגלים של אנטישמיות החלו לצוץ, עם התפתחותה, האנטישמיות בגרמניה קבלה ייחוד, זאת כבר לא הייתה אנטישמיות רגילה. לפני השואה, הייתה אנטישמיות אבל היא לא הייתה שונה מכל אנטישמיות אחרת בעולם, היא קבלה את השינוי והייחוד עם עליית היטלר לשלטון.

לדעתי, האנטישמיות בגרמניה לפני העלייה של הנאצים לשלטון, לא הייתה מיוחדת או שונה במיוחד מהאנטישמיות בארצות אחרות באירופה. אני חושבת שביטויי אנטישמיות היו בכל מיני מדינות באירופה בכל מיני דרכים. לדעתי, זה שהעם הגרמני נחשב ,אולי, לעם יותר צייתן ושיטטתי, לימים, גרם להשתנות אופי האנטישמיות בגרמניה. אני מתארת לעצמי שעל מקרים קטנים של אנטישמיות לפני השואה, בגרמניה, לא שמענו רבות - ובטח לא את הכל, אך אני גם מניחה שאין זה רק בגרמניה. אני חושבת שהאנטישמיות בגרמניה, לפני השואה, לא שונה באופייה ובביטויה מהאנטישמיות באירופה, אלא שרק לימים - אופי העם הגרמני התחבר עם האידאלים של היטלר.

לדעתנו האנטישמיות לפני שהיטלר עלה לשלטון אינה מיוחדת כי היא הייתה אותה אנטישמיות שסררה בשאר מדינות אירופה ואיפלו הייתה יותר משמעותית במדינות כמו רוסיה.
הדבר היחיד שהגרמנים עשו זה להוסיף לאנטישמיות הקיימת ולקחת את זה צעד אחד קדימה. כל מה שהיה צריך זה לתת כוח למנהיג כומ היטלר וזה היה יכול לקרות בכל מדינה ולכל עם.

לדעתנו, האנטישמיות בגרמניה לא שונה מהאנטישמיות הרוסית או מהאנטישמיות בשאר מדינות אירופה. האנטישמיות הייתה קשה ולעיטים גם אכזרית כלפי היהודים בהרבה מדינות וכמו שבגרמניה היטלר עלה לשלטון וסחף עימו את שאר האזרחים ותומכי מפלגתו, כך גם ברוסיה , לדוגמא, יכל לעלות מנהיג מספיק אכזרי על מנת ליישם שואה. ה"מזל" של גרמניה היה ששם נולד היטלר, כך יצא שבגרמניה פרצה השואה ולא במדינה אנטישמית אחרת.

לדעתי, אנטישמיות היא אנטישמיות, תמיד היתה ותמיד תהיה.במאה ה-19 היחס ליהודים היה אותו יחס בכל מדינות אירופה. מלבד האנטישמיות הנאצית, שאין אפשרות לתאר את רמתה, אין דירוג לאנטישמיות בעולם. תופעת האנטישמיות לא עברה ואפילו היום אנו עדים לעליה ברמת האלימות נגד יהודים בעיקר בצרפת וגם בבריטניה,גרמניה,דנמרק,בלגיה,נורבגיה,ספרד,איטליה וארצות מערב ארופאיות נוספות.


כלים אישיים

sl
דומיין בעברית  דומיין  דומין  תוכנה לניהול  קשרי לקוחות  CRM, ניהול קשרי לקוחות  דומין בעברית  פורומים  ספרדית  גיבוי